מורשת ותרבות מקומית

בדובאי יש נוכחות של למעלה מ-200 לאומים, ולפיכך הלבוש של אנשים עשוי להיות מגוון ביותר – אולם הלבוש המסורתי של איחוד האמירויות הוא בולט וייחודי. ניתן לראותו בכל רחבי העיר.

 

הלבוש האמירתי הלאומי הוא סמל לגאווה ולזהות שעוצבה מתוך שילוב בין נוחות לבין דבקות באמונות דתיות. בדובאי גברים לובשים בגד כותנה לבן ורפוי שמגיע עד הקרסול, הידוע בשם קאנדורה או דישדאשה. הראש עטוי גוטרה, שמוחזקת במקומה על ידי עגאל, שהוא סוג של מיתר שחור. לבוש זה נועד במקור להגן על הפנים מהסביבה המדברית הקשה.

 

באופן מסורתי, נשים בדובאי לובשות עבאיה – מעיל שחור קל וארוך אשר מונח בקלילות מעל בגדיהן. הן לובשות אותו מעל ביגוד בסגנון מערבי, או מעל שמלה מסורתית באורך מלא ובעלת שרוול ארוך שידועה בשם ג'לאביה. לעיתים קרובות הן עוטות על ראשן צעיף שחור בשם שאילה. 

יודעים להבדיל בין קאראק לבין צ'באב? ומה ההבדל בין לוקאימאט לבין לאבנה? למרות שהעיר מפורסמת באפשרויות לסעודות מדהימות, המטבח האמירתי המקומי בולט בהחלט ומעניק לכם הצצה אל התרבות והמסורת של דובאי. בקרו באחת המסעדות האמירתיות הרבות וטעמו את המנות הטעימות שהן מציעות. הנה כמה מהן, בתיאבון!

 

גמל: מוגש בדרכים שונות – לרוב עם אורז או בצורת המבורגר.

 

תמרים: פרי מתוק וטעים, לרוב ממולא במעדנים אחרים, כגון אגוזים.

 

פוגה דה-יאי: מנת אורז עם עוף צלוי מושרה בתבלינים אמירתים.

 

קאהווה: קפה שחור מסורתי, שנמזג לרוב מתוך קנקן דאלה.

 

חאריס: חיטה מבושלת, מרוסקת או טחונה, מעורבבת עם בשר ותבלינים.

 

כאבסה: אורז בסמטי ובשר מתובלים בזעפרן, אגוז מוסקט ותבלינים נוספים.

 

קאראק צ'אי: תה עם תערובת תבלינים שמקורו בתת-היבשת ההודית.

 

לוקאימאט: כיסונים מתוקים ודביקים, מצופים בסירופ תמרים.

 

שורבאט עדאס: מרק עדשים טעים עם תבלינים עדינים – לרוב מוגש כמנה ראשונה.

 

שוואה: טלהבבישול איטי, אגוזים קלויים, צימוקים ואורז   ידוע גם בשםאוזי. 

חסאן אל-דיאפה (‘הכנסת אורחים’ בלשוננו) היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים הבדואי, שמקורו במסורות של החיים במדבר. רבים סבורים גם שאמונות דתיות וכבוד לאורחים הולכים יד ביד – ומנהגים אלה בהחלט נמשכים בדובאי כיום. הבה נסביר את העקרונות הבסיסיים.

 

מרחבא: המילה הערבית לביטוי 'ברוכים הבאים', משמשת עם הכניסה לביתו של אדם.

 

סלאםעלייכום: “שלום עליכם” – והתשובה לכך היא “ווא עלייכום סלאם".

 

קאהווה: לעיתים קרובות יוגש לאורחים קפה שחור לפני הארוחה. זכרו להחזיר את הספל הריק שלכם ביד ימין.

 

צניעות: מבקרים בבית של מקומיים? העדיפו ביגוד ארוך ורפוי שמכסה את הגוף. בדרך כלל נהוג להשאיר את הנעליים ליד דלת הכניסה.

 

אף אל אף: באיחוד האמירויות, גברים אמירתים רבים נוהגים לגעת אף אל אף או להחליף נשיקות על הלחי כשהם נפגשים לראשונה. מבקרים לא חייבים לנהוג על פי מסורת זו.

 

מאג'ליס: בבתים רבים יש חדר אירוח ששמור להזדמנויות מיוחדות או לאירוח אורחים. בדרך כלל הוא מכיל מושבים נמוכים וכריות, זכר לחיים באוהל.

 

ידיים ורגליים: גברים נוהגים ללחוץ ידיים עם כל הנוכחים, אך שימו לב כי נשים עשויות להימנע מכך. כשאתם יושבים, הפניית כפות הרגליים שלכם לעבר מישהו אחר נחשבת כלא מנומסת.

 

ארוחת ערב: ארוחת הערב מוגשת בדרך כלל על מגש עגול ענק – היו מוכנים להשתמש בידיים!

אומנות ומלאכת יד מקומיות עדיין נפוצות בדובאי וברחבי איחוד האמירויות. ניתן למצוא דוגמאות רבות בחנויות הבוטיק בשכונת אל פאהידי ההיסטורית, עם פריטים מודרניים ואומנותיים אשר מוצגים לעיתים קרובות בגלריות שונות לאורך שדרת אלסרקאל.

 

קליגרפיה: האלפבית הערבי הוא השני הנפוץ ביותר בעולם. צורת כתיבה דקורטיבית זו ידועה בשם חאט, שמקורו במילה שפירושה 'קו', 'עיצוב' או 'בנייה'.

 

חינה: משמשת במקור כלות בכל רחבי האזור עבור מזל טוב בנישואיהן, אומנות קישוט הגוף בחינה נותרה פופולרית כטיפול יופי בדובאי עד עצם היום הזה.

 

בשמים: העולם הערבי ידוע בניחוחות עזים ובמותגי בושם מודרניים רבים המשלבים בין ארומה בסיסית מסורתית לבין מגוון ניחוחות מודרניים. בקרו במוזאון אל שינדאגה כדי ללמוד על אומנות רקיחת הבשמים. 

 

קדרות: אנשים השתמשו בחמר מאז האלף השלישי לפני הספירה. מעבר לשימוש כאגרטלים וכלי קטורת דקורטיביים, קדרות עשויות חמר הן גם כלי אפקטיבי ביותר לקירור מי שתייה.

 

אריגה: חגורות, אוכפים, אוהלים, סלים ועוד. טכניקת האריגה המסורתית, שנקראת אל סאדו כוללת שימוש בצמר עיזים או כבשים או בשיער גמלים ליצירת מגוון פריטים חיוניים.

מוזיקה: מוזיקה ושירה קשורות זו לזו באופן היסטורי, ומסורות כמו אל שילה וכן אל וואנה משלבות בין מוזיקה לפיוטים. בכל הנוגע למוזיקה מודרנית, דובאי מציעה כיום סצנת מוזיקה משגשגת שכוללת אומנים מקומיים המנגנים בבתי קפה שכונתיים והופעות של כוכבים בין-לאומיים באצטדיונים ואולמות קונצרטים מלאים מפה לפה ברחבי העיר.

 

ריקוד: מבקרים בני-מזל עשויים לראות שורת גברים בריקוד איאלה, אוחזים מוטות במבוק דקים ונעים לקצב כלי הקשה. צורות ריקוד נוספות כוללות ראזפה, שבמהלכו מקריאים שירה תוך הנפת חפצים נוספים, כגון פגיונות או רובים.

 

שירה: סוגות השירה באיחוד האמירויות כוללת השפעות מקרוב ומרחוק, ומשוררים רבים בעלי שם הגיעו מהאמירות. שירים רבים הונצחו בסגנון קליגרפי שמעורר אותם לחיים באופן חזותי ובולט, והשירה הנבאטית היא מרכיב מרכזי במורשת האמירויות.

 

חתונות: לפי המסורת הקדומה, חתונות נערכו בבית המשפחה, אשר קושט בדגלים ושרשראות. החגיגות נמשכו כשלושה ימים וכללו משתה חגיגי. כיום, חגיגת החתונה מתקיימת באולם אירועים או במלון, עם חגיגות נפרדות לאורחים ולאורחות.

המשיכו לקרוא כדי להכיר את החגים הלאומיים החשובים בדובאי.

 

עיד: עיד אל-פיטר ועיד אל-אדחה (או שניהם יחד, בקצרה,'עיד') הם חגים דתיים חשובים באיחוד האמירויות ועבור מוסלמים בכל רחבי העולם. בתקופה זו יש דגש רב על בילוי עם המשפחה, ברכות מיוחדות לרגל עיד ומתן צדקה לעניים ולנזקקים.

 

רמדאן: החודש התשיעי בלוח השנה האסלאמי מוקדש לשאיפה לטוהר ולמודעות רוחנית רבה יותר. עבור בוגרים שבריאותם תקינה, פירוש הדבר צום משעת הזריחה – לאחר ארוחת הסוחור – ועד שעת השקיעה, כאשר הצמים שוברים את הצום בסעודת ערב שנקראת איפטאר.

 

יום האיחוד: נקרא בעבר 'יום העצמאות של איחוד האמירויות הערביות' ומציין את המסע המופלא של איחוד האמירויות הערביות. הוא נחגג בכל שנה ביום 2 בדצמבר, ומציין את איחוד האמירויות ביום זה בשנת 1971.